אמא, אני עוד מעט אצא לעולם, אני יודע שהרבה זמן חיכית לי,
תשעה חודשים. תשעה חודשים חיכית לי, ודמיינת איך אראה.
אבל, אמא, יש לי משהו להגיד לך, אני לא בדיוק מי שאת מחכה לו,
את מבינה- אני לא בדיוק מה שרצית- אני אחר.
אני מפחד, אמא.
אני מאד רוצה שתרצי אותי. הייתי מאד רוצה שתאהבי אותי-
כמו את יפית הקטנה. כמו את אלי שכבר בצבא.
אני רואה כבר אור. אני בחוץ.
הגעתי אמא. חבקי אותי! תחזיקי אותי קרוב אליך.
את בוכה, אני יודע- גם אני!
את תתרגלי אלי, אבל אני מבקש ממך אמא:
תעזרי לי, תעזרי לי להתרגל לא להיכנע
ואם קשה לך אני אלחם לבדי,
ואני אראה לכולם, אמא, שאני יכול לצמוח ולפרוח.
אני יכול להזדקף ולעמוד על רגלי.
אז אולי אני לא אעמוד כל- כך ישר,
אולי לא תמיד יבינו את מה בדיוק אני אומר.
אבל, תגידי להם, אמא, שאני לא רוצה את הרחמים שלהם.
אני לא רוצה את הרחמים של אף אחד, אני דורש שיכבדו אותי.
שידברו אלי כמו אל כל אדם אחר.
אני בן 27! שלא ילטפו לי את הראש וישאלו:
"מה שלומך, מותק? איך אתה מרגיש?"
"אהלן"- זה מספיק לי.
יש לי קשיים, אמא, ולא תמיד אני מצליח.
אבל בתוכי, אמא, פועם לב שיודע לאהוב,
לב שיודע לשנוא, שכואב ופורץ בצחוק כמו כל אדם אחר.
אני אדם, אמא, כמו כל אדם אחר.
אני אדם, אמא, אני אדם!
תצפו ממני ללכת בדרך כל האדם- ואני אלך בדרכו.
גיליתי שאני יכול ועכשיו אתחיל לעמוד זקוף.
רופאים בדקו אותי, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מדריכים...
תגידי להם, אמא, שילמדו אותי הרבה דברים,
אבל יותר מכל אני רוצה שילמדו אותי איך לא להזדקק להם.
פתחו לי דלתות- שיניחו לי לעבור בהם בכוחות עצמי,
אני, ורק אני אדאג שהדלתות לא תיסגרנה יותר.
אני יכול, אמא, אני יכול!
(אריה פינקוביץ- כפר תקווה)
