סעיפים רבים מופיעים בחוק השוויון לאנשים עם מוגבלויות שאמור לחולל מהפכה דרמטית בחייהם. למשל, האיסור להפלות אדם בשל מוגבלותו בקבלה לעבודה, בתנאי עבודה ובקידום בעבודה ובלבד שהוא כשיר לתפקיד. על אף ההסתייגות הראשונית, הרי שבחלק נכבד ממקומות העבודה בישראל אין מניעה שאדם עם מוגבלות יועסק בהם.על פי החוק יש גם לדאוג, בתוך 6 עד 12 שנים, להנגשת כל המוסדות, המבנים והשירותים הציבוריים, כולל העסקיים, לאנשים עם כל סוגי המוגבלויות.
לחוק זה חשיבות עצומה ויש בכוחו להסיר מחסומים אין ספור אשר מעמידה החברה בפני אנשים עם מוגבלות. המחשבה כי בעוד מספר שנים משרדי ממשלה, בתי כנסת ומרכזים מסחריים יחויבו להפוך לנגישים לכל אדם יש בה כדי לטעת תקווה רבה בקרב מי שכיום אינו יכול לבוא בשערי מוסדות אלו ככל אדם אחר ובקרב כל מי שדמותה המוסרית של החברה בישראל יקרה ללבו.
מבלי לגרוע מחשיבות החוק, חשוב לזכור שהחוק אינו חזות הכל. הוא אומנם יוצר עובדות חדשות וצודקות בשטח והוא משפיע על האווירה הכללית, אך הנורמות החברתיות והיחס בין אדם לאדם בעניין זה כמו גם בעניינם אחרים, אינם תולדה של חוק כזה או אחר בלבד.
לא בטוח, למשל, שהחוק ישנה את המקרים הפשוטים, שלעיתים נדמים כסדרי עולם מבראשית: המלצרית הניגשת לשולחן שבסמוך אליו יושב אדם רתוק לכסא גלגלים ושואלת מעל לראשו את האדם היושב על הכסא הרגיל מה האדם בכסא הגלגלים מעוניין להזמין. או מקרה בו עיוור שואל אדם ברחוב כיצד מגיעים למקום מסוים והמשיב עונה לו באיטיות ובהטעמה, כאילו השואל איננו רק עיוור אלא גם ילד קטן. מקרים אלו והתייחסות זו, שאין מקורה בזדון כמובן, מקורם בתפיסות חברתיות עמוקות הרבה יותר, שגם חוק מבורך כמו חוק השוויון אין בכוחו לשנות.
השינוי והתיקון במקומות האלו הוא בראש ובראשונה תוצר של מודעות חברתית. כל עוד הגישה כלפי האדם עם המוגבלות היא גישה בה מתערבבים רחמים, מסכנות, אין אונים וחוסר תקווה הרי שבמציאות לא יתחוללו תמורות משמעותיות
בצלם אלוהים עשה את האדם
כל עוד אדם המשותק ברגליו ייתפס גם כמי שאינו מסוגל להזמין מאכלים באופן עצמאי במקרה הרע או שאינו מסוגל ללמוד בבית ספר רגיל במקרה הרע יותר, או כל עוד אדם עיוור ייחשב כמי שאינו מסוגל להבין הסברים מורכבים במקרה הרע ואינו יכול להשלים מניין בבית הכנסת במקרה הרע יותר הרי שמקומם בחברה של האנשים עם המוגבלות יוותר בשוליים.
היום אנו יודעים, שאפשר גם אחרת, הקבוצות והשבטים בהם משולבים ילדי החינוך המיוחד בתנועות נוער כמו הצופים, עזרא ובני עקיבא הם דוגמא אחת מני רבות לתפיסה שרואה בכל אדם - אדם שלם, שאם רק יוסרו מדרכו המגבלות שניתן להסיר, הרי שהוא יוכל להתנהל באופן עצמאי ושווה.
ואולי נכון יותר לומר שלא אותו אדם חירש או משותק הוא האדם עם המוגבלות, אלא אנחנו חברה מגבילה. שהרי לכל אחד מאיתנו ישנן מוגבלויות שונות, שיתכן ואינן באות לידי ביטוי משום שהמציאות שכולנו שותפים בעיצובה מסירה אותם מעל פנינו.
לעומת זאת, יש כאלה שהמציאות שלהם, שאנו שותפים דומיננטיים בעיצובה, עמוסה במחסומים היוצרים חיץ ובמגבלות המונעות מהם לתפקד באופן עצמאי, תוך שמירה על כבודם. הבימה במרכז בית הכנסת לא חייבת להיות מוגבלת לאנשים מסוימים, המדרגות שבחרנו לבנות אליה הם מגבלה שיצרנו, כנראה בשוגג.
נקודת ההתחלה של השינוי ביחס לאנשים עם מוגבלות היא בתהליך חינוכי ותודעתי חשוב, ברוח השילוב בתנועות הנוער, אשר יונק את יסודותיו מהיסוד המוסרי והבסיסי של: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" – כל אדם.
