כל
יום שלישי, כשמתן מגיע לקן, בערך איפשהו בסביבות השעה 16:20, הוא רץ אליי,
תופס לי את היד ומבקש שנשיר את השיר שלו- "אני שמח". אני נותנת לו יד
בחזרה ואנחנו מתחילים להסתובב בריקודים ולשיר בקולי קולות ברחבי הקן- "שמח!
שמח! אני כל כך שמח!".
יש לו ראייה מיוחדת על העולם, למתן. הוא רואה בכל דבר פלא, בכל אדם הזדמנות לחבר חדש, בכל פעולה בקן פשוט התפרצות של אושר צרוף.
מתן אובחן כאוטיסט בעל פיגור שכלי קל. מצחיק, לא? דווקא מתני, שיש לו ראייה
מדהימה ומיוחדת כל כך על העולם, דווקא הוא אובחן בעל לקות תקשורתית וכאדם
שקשה לו לתקשר ולהבין את העולם מסביבו.
וזה מצחיק, כי לפעמים, כשאני מגיעה לקן שבוזה, עצובה, כועסת, אחרי מריבות
עם אינספור אנשים, והוא רץ אליי בתחילת יום פעילות ומזכיר לי כמה חשוב זה
להיות מאושרים ולתת לעצמך להשתטות מדי פעם, אני מרגישה שאני בת האדם שבאמת
יש לה לקות תקשורתית. שאולי דווקא אני תופסת את העולם בצורה מוזרה, לא
רגילה, שונה.
כי מתן, יחד עם נוגה, אמיר, ינון, נופר, עופרי, ואיילה- הם כולם איכשהו
רואים את העולם בכל צבעי הקשת, ובו זמנית הם כל כך עיוורים לשוני בין בני
אדם- מבחינתם, כל אדם הוא הזדמנות לחיוך משותף.
וזאת רק אחת מהמתנות המדהימות כל כך שהן נתנו לי רק בשנתיים של קשר. כשאני
הגעתי לשמ"ש, חשבתי שאני נותנת להם את המתנה של להיות חלק מתנועת נוער
מחבקת, להיות חלק מקבוצה ולהרגיש שייכים ומסוגלים לכל דבר שירצו להיות
בעולם כולו.
והנה עכשיו, שנתיים אחרי זה, אני יודעת להגיד שהמתנה שהם נתנו לי משלימה את
המתנה שאני נתתי להם בצורה מדהימה: למדתי לאהוב עד הסוף, לעומק, באמת,
חניכים. למדתי שהמשמעות של האהבה הזו היא לא מעט פעמצים להתעקש- לעומק
ובאמת, לדרוש אפילו כשזה כואב וכשבוכים וכשכל מה שאתה רוצה לעשות זה לוותר-
גם לעצמך וגם להם. הסתכלתי עליהם ושאבתי השראה מהחוזקה שלהם, לצאת מהבית
ולהגיע לקן, לשים חולצת תנועה ולהיות אמיצים מספיק בשביל לבחור להשתייך
ולאתגר את עצמם ביציאה מהאזור הבטוח.
הרבה פעמים סיפרתי על שמ"ש, אבל אני חושבת שפתאום, עכשיו ממרחק הזמן, אני
מבינה כמה ההתמודדות עם השוני הזה נתנה לי. וכמה היא שינתה אותי.
ואני יודעת להגיד עכשיו שצריך ומגיע לעוד ילדים חוויה כזו- מגיע לכם,
כמחנכים, ליצור קשר עמוק כזה עם חניך, קשר הדדי. אנחנו חייבים להאמין
שאיפשהו במדינת ישראל מחכה ילד שרוצה לעבור תהליך בתנועה, תהליך מעצב בדיוק
כמו זה שאנחנו עברנו, ושאנחנו יכולים ליצור את התהליך הזה בשבילו.
אם אדם אחד עושה דבר כזה- זה שינוי עצום. ואם תנועת הנוער העובד והלומד
כולה תיקח על עצמה את האחריות הזו- לשלב את אותם הילדים בפעילות שלנו,
כחברים שווים בתנועה- מדובר במהפכה בכל סדר גודל.
אז ברשותכם, את הנספח הזה אני אסיים בהקדשת תודה לנוגה,מתן,אמיר,
ינון,עופרי, איילה ונופר, וכמובן תודה ענקית לכל מי שיבחר לקחת אי פעם חלק
בפרויקט המדהים הזה: אתם שיניתם ותמשיכו לשנות אותי, אתם נוטעים בי תקווה
להמשיך להאמין דרך כל הקשיים היומיומhים שממשיכים להיערם, תקווה להאמין שיש
בכל אדם ניצוץ ויכולת ותשוקה להיות כל דבר בעולם כולו, ושהוא רק צריך אדם
אחד שיאמין בו, באמת.
