תנועת המחנות העולים קמה בשנת 1926 על ידי קבוצת תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, והייתה לתנועת הנוער הלומד הראשונה אשר קמה בארץ ישראל.
מייסדי התנועה היו מספר נערים ונערות אשר חשו בריקנות חיי העיר וחיפשו אחר דרך חדשה לעשייה חברתית, לחלוציות ולהגשמת ערכי הציונות בארץ ישראל. אותה חבורה, אשר יצאה לעבוד ולחנך את הנוער ברחבי הארץ, הפכה אט אט לתנועת נוער שבמהלך השנים יישבה, הקימה, וחידשה 41 קיבוצים בישראל.
כיום פועלת התנועה ב-50 סניפים, מהקריות בצפון ועד אילת בדרום.
התנועה שמה למטרה את החינוך להגשמה חלוצית ואת הפעולה למען צמצום פערים ובניית חברה שוויונית בישראל.
המחנות העולים היא ביסודה "תנועה של חניכים", המאמינה כי על החניכים לקבל על עצמם את האחריות להוביל ולעצב את עקרונות התנועה ומימושם. התנועה מקיימת מוסדות חניכים קבועים, אשר בהם מתקבלות ההחלטות המרכזיות על דרכה החברתית-פוליטית.
לצד פעילות שוטפת בסניפי התנועה מתקיימים סמינרים אזוריים וארציים, טיולים, מחנות ופרויקטים קהילתיים. במהלך הפעילות עוסקים חניכי התנועה בתכנים המתבססים על חמישה עקרונות המנחים את תפיסת העולם התנועתית: ציונות, חלוציות, הומניזם, סוציאליזם, ודמוקרטיה.
בוגרי י"ב יכולים לדחות את גיוסם הצבאי ולצאת עם קבוצתם לשנת הדרכה במסגרת התנועה. בסיומה של שנה זו ממשיכים החניכים לשירותם צבאי, המהווה חלק ממסלול הגשמה והצטרפות למסגרות חיים שיתופיות-משימתיות כבוגרים.